בישראל, כאשר מוגשות בקשות לרישום סימני מסחר דומים עבור סחורות או שירותים דומים, נפתחים הליכי ריב בין הבקשות המתחרות. במקרה כזה, ניתן לחילופין להגיש טיעונים נגדיים, לנסות להגיע להסכם עם הצד השני או לבחור להתקדם באופן דיוני על מנת לתת לרשם להכריע בין שני הסימנים.
הבקשה לרישום הסימן "קניה טובה" הוגשה ביום 15 באפריל 2012 והבקשה לרישום הסימן "קניה טובה! (מעוצב)" ביום 14 ביוני 2012, שתיהן בסוג 35 עבור שירותים דומים. נפתחו הליכי ריב בין שתי הבקשות, הצדדים בחרו להגיש את ראיותיהם והתקיים דיון בפני הפוסקת.
שלושת המבחנים המסייעים בקביעת עדיפות לסימן בהליכי ריב הינם: מועדי הגשת הבקשות, מידת השימוש בסימנים לפני ואחרי מועדי ההגשה ותום הלב של הצדדים.
למבחן מועדי הגשת הבקשות משקל מועט וחשיבות משנית, בייחוד כאשר מדובר בהפרש של חודשיים בלבד. לגבי מבחן היקף השימוש בסימנים, הפוסקת קבעה, כי לפי הוכחותיהם של הצדדים, השימוש בסימן "קניה טובה" החל במועד מוקדם משמעותית למועד בו החל השימוש בסימן "קניה טובה! (מעוצב)", דהיינו ב-2004 לעומת 2011.
הפוסקת סבורה כי המבחן השלישי, מבחן תום הלב, הינו לב העניין בהליך ושיש לקבוע האם אחד מן הצדדים התכוון להיבנות מן המוניטין שנוצר לשני. הפעלתו של מבחן זה נעשה בשני שלבים, שלב בחירת הסימן ושלב השימוש בו. בשני השלבים, מצאה הפוסקת כי משקל הראיות נוטה לטובת המבקשת לרשום את הסימן "קניה טובה". בנוסף, בשל חוסר תום הלב של המבקשת לרשום את הסימן "קניה טובה! (מעוצב)" וכן הבלבול שנוצר בקרב הציבור בין שני הסימנים, לא ניתן היה להפעיל את סמכותו של הרשם לרשום את שני הסימנים במקביל.
לכן, הפוסקת הורתה על המשך הליכי הבחינה של הסימן "קניה טובה" ודחתה את הבקשה לרישום הסימן "קניה טובה! (מעוצב)".